הפרסום הזה מוגש תחת:
דגשי דף הבית, מדגישים,
ראיונות כמו גם טורים
תמיד מרוצה את ביו
מאת אהוב סמית ‘
סופרי קומיקס כועסים.
אמני קומיקס שמחים.
זה פגע בי לפני כמה ימים כשקראתי פוסטים שונים של לוח הודעות, ציוצים, פרסומי פייסבוק כמו גם כמה ראיונות עם ויוצרי קומיקס. זה גרם לי להאמין בזמנים לפני האינטרנט. כשעשיתי קצת הבנתי שזה נכון גם ביום.
חשוב: שימו לב שאני לא מציין שכל סופרי קומיקס מוטרדים, כמו גם שכל אמני קומיקס שמחים. מה שאני אומר, לדעתי, הוא שאם תשלם עניין כמו גם המלצה חוצה באמת, נראה כי נראה כי חלק גדול מהכותבים נמצא במצב רוח די גרוע איפה נראה שהאמנים הולכים בדרך די שטופת שמש.
נראה כי סופרים (כן, אני יודע, זה כולל אותי) רוטנים הרבה על כל מה שמספרי קומיקס למזג האוויר. נראה שהם תמיד במצב הגנתי כשאנשים מדברים על עבודתם כמו גם לורד מבין שהם דואגים מכל סוג של ביקורת. באתרים האישיים שלהם הם באמת מפרידים, כמו גם זכותם, על כל מי שמגיבים על עבודתם וגם לא שרים את שבחיהם. לוחות ההודעות באתר כמו גם בפורומים משתמשים בכדי להפגין את המבקרים הנאמנים שלהם כדי להדליק את הלפידים, כמו גם לחפש את המפלצות שהרגיזו את הכותב במילים שלא טפטפו מחמאה.
ביו מדבר על שינויים בתסריט עם העורך שלו
אני מאמין שהעמדה ההגנתית הזו נובעת מחוסר הביטחון של סופר בעבודה לבד במרחב במשך שעות כמו גם לעבוד רק עם עורך מדי פעם. התקשורת עם עורך יכולה להיות מלחיצה את האמת שהם מבינים שתמיד סופר אחד נוסף נרגש לקחת את המשימה שלהם, כמו גם שהעורך הוא גם האיש ששולח לך את המשכורת שלך. סופר שואל את עצמו תמיד את השאלות, “האם מישהו כמו הסיפור הזה? “האם הם יקבלו את מה שאני מנסה לומר?” “האם האמן יגרום לי להראות נהדר או להרוס את הפאנל הזה?” “האם אי פעם אעבוד שוב?”
אמנים לעומת זאת לא נראים חסרי ביטחון או שיש להם זמן רב לדאוג לדברים שסופרים עושים, ככל הנראה מכיוון שאין להם את הזמן. הפיזיות של הרישום צורכת חלק ניכר מאותו זמן דאגה. בדרך כלל הם מדפלים מוסיקה או טלוויזיה כלשהי, פגעו בלוחות וגם לא מסתכלים עד שהגיע הזמן לאכול. ההוכחה לאמן נמצאת בדרך כלל בפודינג כמו גם אלא אם כן היא הייתה תחת או מבושלת יתר על המידה, בדרך כלל הם לא מקבלים כל כך הרבה צער מהעורך. בטח, כמה שינויים קטנים כאן כמו גם שם, אולם שום דבר על כל האגו או המקצוע שלהם.
אני מבין כסופר, אני באמת מנסה להאמין במה שאני מפרסם, לפני שאני מפרסם אותו. היו זמנים שפרסמתי דברים שגורמים לי להיראות כמו “הבחור הכי כדורי בקומיקס”. (האם טור זה נחשב?) אני מנסה להאמין לדברים בימים אלה לפני שאני משליך אותם לאינטרנט הוולקרו. טוויטר הוא מיקום בו אני יכול לראות אנשים נאנקים שנייה אחרי שהם פגעו במפתח Send. זה דבר אחד להאמין לחומר לבד במשרד/סטודיו/בחדר שלך, עם זאת זה נראה שונה מאוד כשהוא פוגע בעיניים של כל אותם אנשים שמסתכלים על מסכי המחשב שלהם. זה כמו לחש עם מערכת IMAX.
כשיש לך קצת זמן, כמו גם שאתה בודק דברים של קומיקס, בדוק אם הספירה שלך עולה כמו שלי. האם כותבי קומיקס נראים קצת כועסים? האם אמני קומיקס שורקים כמו גם בועטים את עקבי העקבים שלהם בשמחה? אתה תחליט.
עד כמה שאני הולך, מצב הרוח שלי כל כך גדול שאין לו תאריך תפוגה.
האמיגו שלך שמח-גו-אוגרי,
ביו סמית ‘
www.flesingfistranch.com